החלטה בתיק ע"א 2548/03

זוהי בקשה לביטול פסק דינו של כבוד השופט א' שילה, מיום 3.1.05 (להלן:- " פסק-הדין") שלפיו נדחה ערעור המבקשת בשל אי הפקדת ערבון.

1.            הרקע:

(א)        המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט מ' שנהב), מיום 24.6.03, שלפיו נתקבלה התביעה נגד המשיבים 1-3 ונדחתה התביעה נגד המשיבים 4-6. הערעור נסוב הן על דחית התובענה בחלקה נגד המשיבים 4-6 והן על גובה הנזק שחויבו המשיבים 1-3, על-פי פסק-הדין.

(ב)        במקביל להגשת הערעור מטעם המבקשת, הגישו המשיבים 1-3 ערעור (ע"א 2516/03) על פסק הדין, בשל חיובם בפיצוי המבקשת.

 (ג)        ביום 19.10.03 הגישה המבקשת בקשה לפטור מערבון (בש"א 19559/03) - זו נדחתה ב- 1.12.04 על-ידי כבוד השופט א' שילה, תוך חיובה של המבקשת להפקיד את הערבון תוך 15 יום (להלן:- " ההחלטה השניה").

(ד)        עובר לקבלת ההחלטה השניה, התקבלה אצל המבקשת החלטתי בע"א 2516/03, מיום 14.11.04 (להלן:- " ההחלטה הראשונה"), שלפיה יש להפקיד ערבון עד 7 ימים לפני הדיון המקדמי שנקבע ליום 10.2.05, שאם לא כן, ירשם הערעור לדחיה.

            (ה)        עם קבלת ההחלטה הראשונה בע"א 2516/03, הודיע עליה ב"כ המבקשת   למבקשת במכתב מיום 6.12.04.

במכתב ציין ב"כ המבקשת, בין היתר: 

            " 3. נא להעביר אלי המחאה בהתאם".

(ו)         בפסק-הדין נדחה הערעור בשל אי הפקדת הערבון תוך שצויין כי ניתנה למבקשת התראה בדבר דחיית הערעור אם לא יופקד הערבון.

            (ח)        ביום 23.1.05 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק-הדין והארכת מועד להפקדת

ערבון ב - 7 ימים. זו הבקשה דנן (להלן:- " הבקשה").

2.            טענות המבקשת

(א)        בבקשה דנן, הנתמכת רק בתצהירו של ב"כ המבקשת, נטען שהמבקשת ובא כוחה הסתמכו מתוך טעות על ההחלטה הראשונה במחשבה שזו ניתנה בערעורה של המבקשת, בעוד למעשה ניתנה בערעור של המשיבים 1-3 (ע"א 2516/03).

(ב)                כן נטען שהטעות שנפלה כאמור, נבעה הן מפער הזמנים של למעלה משנה בין המועד בו הוגשה בקשת המבקשת לפטור מערבון לבין מועד ההחלטה השניה, בה נדחתה הבקשה, כאשר במהלך תקופה זו ניתנה ההחלטה הראשונה, והן מהעובדה שאין זה מתקבל על הדעת שהמדינה, המופיעה בכותרת ההחלטה הראשונה כצד לדיון, תחויב בהפקדת ערבון.

נוכח נסיבות אלו טוענת המבקשת, כי אי הפקדת הערבון לא נבע מחוסר מעש או זלזול בהחלטה השניה, אלא בשל טעות גרידא, בדבר המועד בו עליה להפקיד את הערבון.

(ג)                  עוד טוענת המבקשת, כי בפסק-הדין נאמר שניתנה למבקשת התראה, בדבר דחיית הערעור אם לא יופקד הערבון, אלא שבהחלטה השניה לא ניתנה למבקשת התראה שכזו, זאת לעומת התראה מפורשת שניתנה בהחלטה הראשונה, שהמבקשת סברה בטעות שחלה עליה.

(ד)        לבסוף טוענת המבקשת, כי בשל זהות הצדדים בשני הערעורים שנושאם אותו פסק-דין, דינם של שני הערעורים להתברר במאוחד כדי לחסוך בזמן שיפוטי ולמנוע החלטות סותרות. וכן, שיש סיכויים טובים לקבלת הערעור.

3.            טענות המשיבים

           (א)         המשיבים טוענים כי ההחלטה השניה שכוונה באופן ספציפי למערערת היתה ברורה ואין בטענה לפער זמנים בין הגשת הבקשה לפטור מערבון לבין מועד מתן ההחלטה בבקשה כדי ליצור בלבול בנושא. עם זאת, אם המבקשת בכל זאת חשה בלבול כלשהו בשל התאריכים הסותרים לכאורה להפקדת הערבון, היה עליה לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט או, לחילופין, למען הסר ספק, להפקיד את הערבון לפי התאריך המוקדם.

(ב)                המשיבים מוסיפים וטוענים כי המבקשת טוענת טענות סותרות רבות לאורך הבקשה, וטענות אלו מהוות ניסיון כושל למצוא צידוק לתמיכה בבקשה ומבליטות את זלזול המבקשת בהחלטות בית המשפט. לטענתם, היתה המבקשת מודעת להחלטה השניה והיה עליה לעדכן את יומנה בהתאם.